Search Results

סיפור ממש יפה שלמדתי במסעותיי עם הקקאו על אק-צ׳ואן (כוכב שחור) ואיצ׳קאקאו (אשת קקאו) ❤️ קקאו ושפע, ממני אליכם באהבת נצח ❤️ אק-צ׳ואן אל המסחר והכסף ואיצ׳קאקאו היא אלת הפריון, החקלאות והשפע, הם זוג מאיה עתיק שלא מדברים עליו מספיק. בעולמנו זה פאוור קאפל בערך כמו ביונסה וג׳יי זי או לפחות ריטה ורמי. אבל במקרה שלהם, זה היה ממש לא מובן מאליו שהם יזדווגו. בהתחלה כולם מאוד התפלאו, איזה מין זוג זה? בשפה שלנו היום: הוא בינזנס מן קפיטליסטי והיא אשת אדמה סוציאליסטית. יש שם דרמות ומשחקי כוח, אבל אלו בעיקר פרשנויות של המוח המערבי. אצלהם הכל עבד בסנכרון מושלם עם התנועה של החיים. בשלבים ראשוניים יותר של הסיפור אק-צ׳ואן המייצג את את השפע החומרי, הוא אל טוב ומיטיב והמאיה אהבו אותו מאוד וגם הוא מין איש עסקים מפולפל כזה, אז יש בו גם צד אפל למדי. אחרי החיבור בין השניים, הקקאו הופך למטבע כסף ואק-צ׳ואן הופך גם לפטרון של הקקאו, מעניין לא? מפרספקטיבה של חברה פטריארכלית הוא מתואר כפטרון שלה וסופח אליו את כל האיפיונים שלה. יש הטוענים שהכריחו אותה להתחתן. אבל לא לא לא, אף אחד לא יכול באמת להכריח את האלה הזאת, היא ידעה טוב מאוד מה היא עשתה. חכמה וממזרתה. הרי היא היתה סמל לתמיכה באנשי הכפר, בילדים, הייתה מסתובבת ביניהם בגוף אישה (גבוהה ויפה מאוד) ומלמדת אותם להאזין לאדמה, לראות את הזרע נובט ואת הפרח הופך לפרי, לבטוח בליבם, לנוח, להנות ולראות את האהבה והטבע כרקמה המחברת של העולם. היא כל כך אהבה את בני האדם, במיוחד אהבה את הילדים (יש גם סיפור שלם על איך שהיא היתה מלווה אותם בדרכם לשיבלאבלה בזמן שעוד היו קורבנות דם לאלים, אבל זה לזמן אחר). קקאוסיטה שלנו לאט לאט נעלמת מהמיתולוגיה המסופרת, אבל לא באמת... היא ממש כאן, כל הזמן! דרך החיבור שלה לאל השפע החומרי, השתחלה לה האלה הנאווה לבתים שלנו, בדרכה הנשית, הסתלסלה לה לתוך היומיום שלנו דרך השוקולד, עד שנהיה שוב מוכנים לראות אותה באמת ונבקש אותה להיות חלק מאיתנו. נסכים להאזין עם הלב למילותיה הנסתרות, שמלמדות אותנו שפע דרך הגוף, דרך המולקולות והדם, שנבוא אליה בענווה ובהודיה ונסכים לראותה במלוא הדרה! ואז, הווו אז, היא תתגלה כחלק מאיתנו שתמיד היה שם. אז שמו לנו מלא סוכר בשוקולד וכל מיני תוספות ונשאר בקושי שבריר קטנטן ממנה שם, אבל הוא יושב בקרבנו. והחלקיק הזה, יחד עם כל מיני חלקיקים מקודשים ששוכנים בנו, רק צריכים הזדמנות נהדרת להראות. אחת הסיבות שאני עושה טקסי קקאו, אם לא ה-סיבה, זה כדי לחבר אותנו בחזרה למקודש שבתוכנו, להזמין תפילה שאינה רק עבורנו, לשפוע על העולם מטובינו. אני רואה את החיבור בין השניים כאיחוד מקודש של האיכויות שבנו. היכולת להתחבר לשפע גם דרך הלב וגם דרך החומר מביאה אותנו לישורת פנימית וחיצונית. מה שהלב מהדהד ייברא בעולם. אין צד עדיף, רק החיבור בין הצדדים יוליד שפע גדול יותר ומה שנקרא- הגשמה! לסיום, הנה שיר ממש יפה על אקצ׳ואן וקקאוסיטה.

למה המסתורין כ״כ מעורפל? שאל אותי חבר שהתעניין במיסתריום. והוסיף ׳לא פשוט להבין את מה שכתוב שם בהזמנה׳. צודק. ותכלס, שאלה מהממת. רק למשמע המילה מסתורין משהו כבר קורה בנו, זה מין משהו כזה שאי אפשר ממש לשים במילים, תחושה פנימית, לפעמים סקרנות, לפעמים דחייה. תקראו לזה קסם, חומר אפל, וויד, טראנספרסונלי, שמאניזם, איזה עוד מילים אפשר לשים בקדרה הזאת? כך או כך, הלא נודע זה משהו שפשוט אי אפשר לשים במילים אחדות. קחו את כתבי הקודש כמו זוהר, קוראן או לוחות האמרלד. הנסתר כשמו כן הוא, לא פשוט מונח לו שם פרוץ לרווחה, מוכן להאכל בכפית. הנסתר מבקש מאיתנו לעשות את המסע האמיץ משכחה להיזכרות עמוקה ולעבור בדרך, מי יודע מה... ירדן (בן זוגי) נשאב לאחרונה לנבכי הספר האפי ׳ערפילי אבאלון׳ שבעיניי אחד ספרי החובה, וזו דוגמה ממש מדויקת לשאלת המיסתורין. ספר מופלא שמבוסס על שורשים קלטים עתיקים. אבאלון הייתה המקדש של הכוהנות ואי של כישוף וקסם, והערפילים שמכסים אותה מייצגים בדיוק את המסע הקולקטיבי שלנו עם המסתורין. אבאלון היא סמל שמזמין אותנו להעמיק לתוך עצמנו. חושפת סיפור עתיק ששיך לכולנו: פעם פעם, כשהיינו מחוברים באמת לאדמה כקהילת אדם פגאנית, לפולחן האלה, לחגיגה אמיתית של החיים כחלק ממעגל הבריאה, מגלגל החיים... העונות של הטבע הוקבלו למסע הבשלות של האל והאלה, שהקבילו למסע הנפש האנושית. וכל האמונה נבנתה סביב החיבור הזה. הפולחן הגיע מתוך חיבור לשורש הווייתנו כיצורים חיים, כחלק מחגיגת היצירה והבריאה, הקסם האולטימטיבי, חיבור שאי אפשר להתכחש אליו. ואז בהדרגה נכבשה הנפש האנושית ע״י פרשנות אלוהית, בצורת המונותיאיזם הפטריאכלי הממוסד. עם אמונה שמביאה סיפור של גן עדן וגיהינום. של הפרדה מוחלטת בין חיים ומוות. ועימה הבטחה לגאולה. ודיכוי פולחני האדמה והאלה - שמייצגת את החלקים הפראים שלנו, ע״י אידיאל ההיגיון, הנפרדות והתודעה המרוסנת. עם הכיבוש שהתאפיין בשכחה עמוקה והתרחקות מעולם הקסם והמסתורין, התכסתה אבאלון- אותו מקדש של קסם - בערפילים, עד שנעלמה מהעין, ורק מי שידע וזכר את הקסם באמת, יכל לבקש לגלותה. הערפל הזה הוא אלגוריה למצבה של הנפש שלנו. למצב שבו הקסם מוסתר ונסתר. וגם מצב של שכחה קולקטיבית. זמנית! רק זמנית כן, כי מה שבעצם נגלה אליינו, אלו הרוצים להתחבר לסודות הבריאה זה יכולת השיבה לאמונה. לחקור ולגלות עוד עולמות בתוך עצמנו, עוד חיבור לשורש הווייתנו. משהו שאי אפשר לגלות בבת אחת, אלא רק להזין. להזין בעוד פיסות ידע, בעוד חוכמה עתיקה, בעוד הזדמנויות לפגוש את עצמנו באמת, לפגוש את הטבע והקוסמוס ולהשיב חתיכות נשמה שנשכחו אי שם בין גלגלי התעשייה והחינוך הממלכתי. זה כמו להביט על תל ענק ולדעת שמתחת לכל האדמה הזאת מסתתר ארמון עתיק. אי אפשר לבוא עם בולדוזר, אחרת הכל ישבר ויעלם לגמרי. מומלץ לבוא עם מברשת קטנה ולהתחיל לחשוף חתיכה אחר חתיכה, עד שהלא נודע, הופך נודע, ואז נפתחות בנו עוד ועוד שאלות- מה זה באמת? מה טמון שם? ככה המסע שלנו בערפילי המסתורין. במסע שלי, אני מסתובבת עם מברשת התודעה והלב שלי צמודה, חושפת בעדינות חתיכות ומוצאת את החיבורים העדינים בין הדברים- שמחזירים אותי הבייתה, אליי. אני הארמון העתיק שמסתתר מתחת לתל של עפר ושכחה. אני חלק מהטבע ומהקוסמוס ומכם. ואני מחוברת להכל. בתמונה: איש יפה מאוד מתבקש לדגמן עם הספר. ומציית בהנאה.

לפני שבועיים ישבתי על הר במדבר, במסע חזון אישי. שאלתי את גאיה מה צריך עכשיו, מה תפקידי כאן בכלל? למזלי, ברגע בהיר אחד קטן, נפתח בתוכי צוהר. ראיתי את גלגל החיים, מעגל הרפואה, הכיוונים, האלמנטים וכל בתי הספר למיסתורין שנחנכתי בהם בגלגול הזה (וגם בגלגולים קודמים כנראה), ופתאום הכל הסתחרר לאחד. כמו ספירלה אינסופית, פרקטל של שערים שסיחרר אותי ברמה הפיזית והכניע אותי לאדמה עד שהסכמתי לנשום לעומס הזה ונתתי הבטחתי, שאצור מקום לזה בחיי ואציע מזה לאהוביי. המסע הזה פשוט ירד אלי בשלמותו. וכמה שזה נשמע מורכב, ככה זה בעצם פשוט. מדובר במסע רב מימדי, טקס ארוך של שמונה או של 12 מפגשים שמהותם קסם שמאני והזמנה להיפתח באומץ ולהתמסר ללא-נודע, כדי שנוכל לראות מה הפלא שמבקש להתחולל דרכנו. גאיה שלנו צריכה אותנו, הפלנטה הנדיבה והאהובה שלנו קוראת לנו מתוך רחמה. ואני, שומעת את הקריאה דרכי ומביאה את עצמי הכי במלואי שאני יכולה. אז הנה, זה כאן, מרגיש כמו לידה והתעברות בו זמנית.

טקסט שכתבתי ביום הראשון של האביב פה בכרמל בין עצי הזית, אחרי חורף סופר מאתגר ומלא בהשלה. לכבוד יומולדת 7 חודשים של האמא שאני ושל הבת שלי המתוקה החלטתי לשחררו לאוויר. סקרנית מה הוא יביא עימו. אולי זה בדיוק בשבילך. ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ האביב מביא איתו מחשבות על האלכימיה של העונות, ואני מוצאת את עצמי צופה בסקרנות בטבע. הקדמונים ודאי ישבו כך והביטו בטבע וניסו להבין איך כל זה מתפתח. כיצד זה מסתובב לו הגלגל שרגע אחד הכל מוריק ובאחר מתייבש ומת. ככה בהתבוננות וסקרנות הגיעו אלינו המיתולוגיות. אותם ניסיונות קדמוניים ללמוד את סודות הבריאה, להסביר איך נוצרו הדברים ואיך עובדים מאזני הכוחות הקוסמיים והארציים. מיתולוגיה עושה את זה בצורת נרטיב יפיפה, לרוב על מעללי האלים ומסעות חניכה של דמויות. והכל גרנדיוזי וצבעוני, מלא דימויים ארכיטיפים, מוסרי השכל ומסרים סמויים. כל הדמויות מחזיקות ייצוגים שאותם נוכל לנכס לעצמנו וללמוד דרכם את מסענו פנימה. והאביב הזה מעורר בתוכי את פרספונה. בפשט הסיפור של פרספונה הוא הסיפור על עונות השנה. ומתחת לזה מתחבא לו סיפור על מסעות הנשמה ומקופלים בו רעיונות מורכבים כמו האספקטים המוארים והאפלים של הנפש. אבל הנרטיב די פשוט. הדמויות הראשיות: פרספונה אלת האביב, נערה צעירה ותמה, בתה של אלת האדמה דמטר. דמטר אלת התבואה והחקלאות, אישה אלה תמירה ואצילית. האדס, מהאלים הגדולים, אחי זאוס, שנזרק מהאולימפוס והפך שליט העולמות התחתונים, הוא אל מוות ופטרון השפע הנסתר כלומר, כל העושר שנמצא מתחת לאדמה. והסיפור הולך בערך ככה: יום אחד כבכל הימים יוצאת פרספונה הנאווה לטיול בשטחי ממלכת העולם. מלווה במילות אזהרתה הקבועות של אימה לא לתהות למעבי היער, ובשום אופן לא ללכת לחלק ההוא איפה שצומח הפרח ההוא ובטח שלא לקטוף אותו. אבל פרספונה שהגיעה לפרק בחייה בו החופש מבקש למלוך בה, הולכת בדיוק אל החלק ההוא איפה שהפרח ההוא צומח מוקסמת מיופיו היא קוטפת אותו. פייייתאום מתוך האדמה מגיח לו האדס האפל שזמם על פרספונה מזה זמן מה וחוטף אותה אל השאול שם הוא נושא אותה לאישה ומעניק לה את התואר מלכת השאול. כשדמטר מגלה זאת היא מזדעקת ומייפחת לזאוס בתחינה לקבל את אשר נגזל ממנה. לאחר שזאוס משיב פניה ריקם מתעורר בה הזעם האלוהי של האם הגדולה ובחרון אפה היא מתעטפת צינה שגורמת לאדמה להתקשות ולהפוך עקרה וחסרת חיים. זמנים חולפים. הרעב גדל והאנושות שעומדת על סף הכחדה עולה לזאוס בתחינה לישועה. זאוס מחליט להענות וסוגר עסקה עם אחיו האפל. לסיכום- פרספונה תושב לאימה! אבל האדס החכם הנכלולי שאף אחד, בטח לא זאוס יכול עליו, מציע לאשתו היפה מגרעיני הרימון הנוצצים, ולאחר שטעמה מפירות השאול נכבלת אשתו בקשרי עד לממלכתה, כי הלא ידוע שמי שטועם מזון בשאול לא יוכל באמת לעזוב אותו. וכך נגזר עליה לשוב לשם שוב ושוב. וכך מתגלה סיפור עונות השנה דרך המיתולגיה הזו- פרספונה יוצאת מהשאול ועולה על עולם החיים לפגוש את אמא דמטר. כשהאלה האבלה רואה את בתה מתקרבת היא נעורה לחיים, והאדמה מתעברת בתבואה וצבע. הטבע מתעוררת הפירות שופעים והחיטה גבוהה, הדגים מקפצים והשמש מחייך. לאחר מספר חודשים בחיק הטבע, מתחילה פרספונה להתארגן למסעה לשאול. ככל שהיא מתרחקת, דמטר שוב נכנסת לדיכי וקמלה עד אשר לא נותר דבר מלבד אדמה טרשית מעוטרת זכרונות חיים דהויים, והעולם שוב מתכסה צינה. וכל העסק הזה קורה שוב ושוב וכך לעד. אז ככה הם נתנו מענה וקידשו את מיסתורין מעגלי העונות- פרספונה עולה ומביאה איתה את האביב שמתעצם לקיץ ועם לכתה מחל הסתיו ובעקבותיו החורף וחוזר חלילה. ומה ברובד העמוק יותר? מסע חניכה נשמתי. המחזוריות הבלתי נגמרת של הנפש, של האשה ושל הטבע. ומלא שאלות שמכוונות אותנו פנימה לתוך עצמנו לחלקים המוארים והאפלים שלנו. כמו איפה ׳טוב׳ ומה זה בכלל, מה קורה שם בשאול שמזמין אותה להישאר. ואיך החיים והמוות מכוונים אותנו בינהם ואנחנו מתהלכים בין המאורעות שנטווים בסליל מסענו. דמטר היא הלא אלת השפע הגלוי על פני האדמה בעוד האדס אל השפע הנסתר של האוצורות שמתחת. וכל הזמן הזה פרספונה מטיילת בין שני עולמות אלו ותנועתה משנה את העונות, ומשנה גורלות. ואיפה בעצם הבית שלה, זה או או? או גם וגם? ומה קורה בכל אחד מהעולמות האלו כשמישהו נותר מאחור? דמטר באבלה ויגונה על אובן בתה, האדס בכמיהתו ותשוקתו לאהובתו. אחת הרפואות של פרספונה היא- היכולת המופלאה לחיות בין העולמות של מעלה ומטה וגם בשניהם בו זמנית, בנחת. היכולת להתנהל בין המתים כשם שבין החיים. להיות במלכות באספקט המואר והאפל. פרספונה היא אלת האביב ובתה של דמטר כשם שהיא אשתו ומלכתו של האדס ושליטת השאול. ממתין עבורה משהו בשאול, גורל שלא יכל להתרחש בין הכרמים והשדות ותחת שליטתה של דמטר. וכך היא הופכת מילדה-נערה לאשה-מלכה מבת החיים לאשת המוות. וזו נקודת האיזון של הסיפור הזה. בזכות הסיפור הזה נולדה ביוון העתיקה כת לדמטר שמבוססת על התפיסה שהנשמה היא דבר נצחי שמתגלגל, שהאור והחושך הם אספקטים משלימים ושהמסע הזה שבין החיים והמוות הוא מסע חניכה מקודש ואקסטטי. כשם שהאדמה והטבע עוברים מתחייה למוות ושוב לתחייה כך גם הנשמה. כשם שזכרונות האביב זרועים ברחם הפלנטרית כך זכרון כל המסעות זרועים בגרעין הנשמה. שיש ביכולתנו להתחבר לכל הזכרונות שלנו ולקדש את המסע הזה דרך הגוף והספיריט כאחד בעזרת טקסים, אקסטזה, מדיסין, תפילה וחלימה. אז ככה היום, בזמן אביב מושלם זה עולה בי פרספונה הפנימית שלי ומסעותיה באור ובאפלה. ואיפה אני נמצאת כעת במסע החניכה שלי מזכיר לי כמה אני אוהבת את רפואת ה-גם וגם שנותנת לנפשי דרור לנוע בין העולמות, ובדרכי שלי למצוא בהם נחת. בתמונה: נילוס בת 39 שבועות ברחם האפלה והאוהבת שלי.

בפשטות, קוסמולוגיה זהו תחום מחקר של הקוסמוס הפיזי והמטהפיזי. וברובד הפילוסופי, זו שאלה על מהות החיבור שלנו עם הקוסמוס, הטבע והקיום האנושי. בהחלט תשמעו אותי הרבה פעמים משתמשת במילה הזו במקום המילה מיתולוגיה, וזה בגלל ששתי המילים האלו משיקות ויש בינהן קשר הדוק. מיתולוגיה מתעסקת בסיפורי בריאה והקשר בין היקום והנפש, וקוסמולוגיה מנסה להסביר את הבריאה, מבנה היקום והקשר בין הקוסמוס לתודעה. לדוגמה בקוסמולוגיה המצרית: הנרטיבים של המיתולוגיה מתארים את המבנה הקוסמי של העולם ואת הייצוגים השונים של הנשמה והאפיונים של הנפש- דרך סיפורים. החל מסיפורי האלים ועד להלימה שבין מקדשים ופירמידות עם גרמי השמים. למשל - מסעה של השמש (ממש על קצה המזלג כי זה סיפור ארוך ומסועף). הסיפור הוא על אל השמש רא (Ra) שעושה את דרכו ממערב כל לילה בסירה ומנווט דרך סכנות העולם התחתון כדי לוודא שהשמש תזרח בבוקר. בין היתר עליו להביס נחש מיתולוגי המייצג את הכאוס. העולם התחתון מחולק 12 מדורים/שערים עבור אחת מכל שעות הלילה. אבל מכיוון שאל השמש נכנס בצורתו כאל רא לעולם ה׳טואט/דואט׳ שזה העולם התחתון, עליו להיפרד מהגוף שלו. ומי שבעצם עושה את המסע היא הנשמה שלו (Ba) ולקראת סוף מסעו הוא מתאחד עם גוף חדש בדמות השמש הזורחת. קפרה, החיפושית, מגלגלת את כדור השמש מתוך המים הפרימורדיאלים(Nun) שזה גם המקום שממנו רא נוצר והתחיל מלכתחילה את היצירה שלו בעת מעשה הבריאה. הקוסמולוגיה הזו מחלקת את העולם התחתון ולא רק מסבירה את מסעה הקוסמי של השמש דרך חשכת הלילה אלא גם את מסעה של נשמה דרך מוות ותחיה. וברובד מסוים גם מדברת על יצירה וסדר מתוך כאוס. יש עוד, אשמח לשמוע את התובנות שלכם, עוד חלקים שהושמטו ובא לכם לציין ובכלל, מה עולה בכם לנוכח הטקסט הזה. בתמונה: ביום קסום כשצילמתי את זריחת השמש מעל הנילוס. All reactions: 51You, Naama Bar Khan, Ido Premdas Kamma and 48 others

במאה ה-16 העלו אנשים על המוקד בכיכר העיר רק כי הם העזו לטעון שכדור הארץ לא נמצא במרכז היקום. היום כולנו יודעים אחרת אבל פעם פעם באירופה העתיקה והלבנה, הרבה אנשים האמינו שכדור הארץ נמצא במרכז היקום. זה מה שנקרא מודל גיאוצנטרי (שהאדמה נמצאת במרכז). זה היה ממש הגיוני, כי מהפרספקטיבה שלנו בכדור הארץ זה באמת נראה ככה, בגלל זה התקבעה התפיסה שהשמש זורחת ושוקעת-כאילו היא זו שעושה את התנועה מסביב לאדמה. גדולי החכמים של העידן העתיק מתקופת אריסטו, שזה מאה שלישית לפנה״ס, תמכו במערכת הקוסמולוגית הזאת, לא היה להם טלסקופ אז הם נסתמכו על מראית עין והגיון צרוף. כמה מאות שנים אחר כך, נולדה הכנסייה והחליטה שהארץ נמצאת במרכז של כל הדברים, מחשבה אחרת הייתה בגדר חילול קודש. אנחנו הכי חשובים, אלוהים אוהב אותנו ורק אותנו ועל כן שם אותנו במרכז היוניברס. לטעון אחרת היה מסוכן מאוד. המהפכה התודעתית של העולם המודרני החלה באופן רשמי איפשהו במאה ה-16 עם התיאוריה ההליוצנטרית (שהשמש נמצאת במרכז) אחרי שכמה חכמים ניסו לבסס תאוריה שכזו, לבסוף איש הרנסאנס הנוצרי קופרניקוס הוא זה שצלף: לא השמש נעה בשמים אלא זו הארץ שמסתובבת. אח"כ יש סיפור אפי על ג׳יורדנו ברונו האיטלקי שהיה כומר וחולם, הועלה על המוקד בכיכר העיר בשל חזיונותיו כשראה בעיניי רוחו אינספור גלקסיות ובמרכז כל אחת שמש. הוא היה נחשב הזוי וכופר ומת בשל חטאיו, למרות שהיה שם זהב בחזיונותיו. והיה את גלילאו גליליי שסיים את חייו במעצר בית לאחר שהציץ עם הטלסקופ שלו וראה במו עיניו שאנחנו ממש אבל ממש לא מרכז היקום, אפילו לא מרכז הגלקסיה. בהתחלה הכנסייה נאבקה עד מוות, אבל השינוי כבר התחיל לקרות. אחר כך זה היה מדרון חלקלק עבור המודל הגיאוצנטרי עד שכל העולם המודרני הבין סופית שהארץ אינה מרכז היוניברס. זו השמש שנמצאת במרכז מערכת השמש וכמונו יש כוכבי לכת נוספים שמסתוביים במסלול היקפי ממוגנטים לכוח הכבידה של השמש. אבל אפילו השמש שלנו היא לא מרכז היקום אלא חלק ממערך קוסמי עצום ובלתי נתפש. כל זה לא רק קרה במסגרת המדע. יש להבנות האלו השפעה ברמה המטהפיזית. מה זה בעצם אומר להבין שאנחנו לא מרכז הקוסמוס? שאנחנו רק עוד גרם אחד, אמנם מיוחד במינו אבל לא יחיד, שמסתובב סביב שמש ונמצא במסלול קבוע, עונתי, מסודר? מה המשמעות של השמש עבורנו וכל כוכבי הלכת ושאר הכוכבים? לתרבויות עתיקות בכלל לא היה את האישיו הזה. הם לא היו צריכים לעבור את כל השגעת הזאת פשוט ראו את היופי של הבריאה וברכו על קדושה בכל פינה. האנימיסטים הבינו שכדור הארץ על כל יושביו נמצאים כחלק ממערך קוסמי נרחב ופנים רבות לו וכולם משמעותיים ואדירים ובעלי עוצמה. והם הבינו שיש משהו מיסתורי בדרך שבה גרמי השמים משחקים עם כדור הארץ וביססו קוסמולוגיות מפוארות ומפורטות על כך. אז בחזרה להתחלה, למה שאלת מרכז היקום היא מיינד פאק? *לצערי אין לי קרדיט לתמונה הנהדרת

דמיינו שיש בצק לחם ובתוכו צימוקים, הצימוקים הם הגלקסיות והבצק זה הספייס. ככל שהלחם תופח כך החלל - בצק גדל והצימוקים - גלקסיות מתרחקים, הם לא משנים גודל או צורה, אבל הכל פשוט מתרחק מהם. מהפרספקטיבה של צימוק - הוא במרכז הלחם, כי הכל נמתח סביב לו. למיטב ידיעתנו ובהתאם לתאוריית המפץ הגדול היקום נברא לפני כ 13‪.‬8 מיליארד שנים פלוס מינוס והמקום שבו זה קרה כבר בכלל לא מקום ביוניברס אלא היוניברס עצמו. מאז החלל גדל ומתרחב כל הזמן. אנחנו יודעים בערך מתי זה קרה לפי גילם של כוכבים עתיקים, הזמן שבו פרוטונים ניוטרונים ואלקטרונים ראשונים עשו אהבה וילדו אטומים שיהפכו גם להיות אני ואת. אבל אין נקודה שאפשר לכנות מרכז היוניברס באופן רשמי למה? כי… א. היוניברס נולד במה שנקרא נקודת סינגולריטי של כבידה מוחלטת ובהתעצמות של אנרגיה וחום בלתי נתפש נפרשה לכל עבר. ואז זמן ומרחב קרו בבת אחת לכל עבר. ב. היוניברס לא מתרחב מנקודה אחת ויחידה אלא זה החלל עצמו שנמתח בהאצה עי חומר ואנרגיה אפלה מסתורית. ג. ליוניברס אין גבולות ולכן אין נקודת יחוס למרכז. יעני, כל נקודה היא המרכז . אז אם ניקח כל נקודה בקוסמוס נגלה שהחלל מסביבה נמתח הרחק ממנה ונראה כי זו הנקודה המרכזית, ככה שבעצם גם המקום שהוא אני הוא מרכז היוניברס. וכל אחד ואחת מאיתנו מחזיקים את מרכז הקוסמוס בהוויתם. מה קורה לתודעה שלנו כשהמרכז לא נמצא אי שם בנקודה בלתי נתפשת אלא ממש כאן איפה שאני נמצאת? איך אני מתרחבת החוצה אל העולם שסביבי ומה האנרגייה שממלאת את החלל בינינו, איך אני משפיעה בעצם היותי על המרחב שבין הדברים? בקיצור, רב הנסתר על הגלוי. אנחנו יכולים לברוא מה שבא לנו בגדר היותנו מרכז, ולהשתתף ביצירה הקוסמית הבלתי נגמרת. ממש עכשיו.

זה טיפה ארוך אבל מרגיש שעלה פה משהו מעניין נשבעת שפינקתי הפעם וכתבתי את זה נגיש ולא (מדי) איזוטרי. פעם פעם באירופה העתיקה (והלבנה), הרבה אנשים חשבו שכדור הארץ נמצא במרכז היקום. זה מה שנקרא מודל גיאו-סנטרי (האדמה במרכז). זה היה ממש הגיוני כי מהפרספקטיבה שלנו בכדור הארץ זה באמת נראה ככה. מאחר שאריסטו ותלמי שהיו מגדולי החכמים של העידן העתיק (והיו גאונים של ממש אבל לא היה להם טלסקופ), תמכו במערכת הקוסמולוגית הזאת, הצטרפו אליהם גם חכמים אחרים. כמה מאות שנים אחר כך, זה הסתדר לאנשי הכנסייה בול עם התפיסה שלהם. אפילו שהיו גם המודלים של פיתגורס ותלמידיו, אבל חובבי האל האחד העדיפו להתעלם מהאופציה הזאת ולשמור את ידידנו החכם רק לחידודים מתמטיים. במילים פשוטות, לתומכי המונותיאיזם היה ממש נוח לחשוב שאנחנו הכי חשובים, שאלוהים כלכך אוהב אותנו ורק אותנו ששם אותנו במרכז היוניברס. לטעון אחרת היה מסוכן מאוד. המהפכה התודעתית החלה באופן רשמי איפשהו במאה ה16 עם התיאוריה ההליו-סנטרית (שמש במרכז) של איש הרנסאנס קופרניקוס ואז בא קפלר הגאון וחידד, וג׳יורדנו ברונו הכומר האיטלקי, אהוב ליבי, שהועלה על המוקד בכיכר העיר בשל חזיונותיו ה״שטניים״- כשחזה בעיניי רוחו באינספור גלקסיות ובמרכז כל אחת שמש. וגלילאו גליליי שסיים חייו במעצר בית כי העיז להציץ עם הטלסקופ שלו ולראות במו עיניו שאנחנו ממש אבל ממש לא מרכז היקום, אפילו לא מרכז הגלקסיה. אחר כך זה היה מדרון חלקלק עבור המודל הגיאו-סנטרי עד שכל העולם המודרני הבין סופית שהשמש נמצאת במרכז המערכת שלנו, אבל לא במרכז היוניברס כמו השמש שלנו‬ שמשות רבות מאירות את השמיים ומסובבות מערכות שמיימיות רבות מספור. בתקופת הרניסאנס כבר הבינו שקסם, אלכימיה, אסטרונומיה וקוסמולוגיה שזורים הם יחד, אבל לכנסיה הקתולית זה פחות הסתדר עם התפיסה הגיאו-סנטרית כל שהם הפכו את כל זה למוקצה. מיותר לציין לתרבויות אנימיסטיות רבות זה היה ברור מלכתחילה אז הם לא היו צריכים לעבור את כל השגעת הזאת פשוט ראו את היופי של הבריאה וקדושה בכל פינה. אבל זה לפוסט אחר אולי.. בקיצור, תמיד השתוממתי לנוכח ביטויים שהשתרשו כמו השמש זורחת או שוקעת… זה לא הגיוני ברמה אסטרונומית הלא השמש לא זזה לשום מקום אז איך היא יכולה לזרוח? סיבובו של כדור הארץ הוא שגורם לאור ולחושך לפשוט על פניו. ואנחנו מתוך הרגל, ממשיכים לקרוא לזה זריחה ושקיעה. בהבנה קוסמולוגית רחבה יותר אפשר לראות את כדור הארץ כתודעה הקולקטיבית שלנו. והשמש כתודעה גבוהה או כוח נשמתי או אלוהות או מה שתרצו. וזו רק שמש אחת מתוך אינספור שמשות. הלא אנחנו חלק ממערכת גלקטית שלמה שהיא חלק ממערך קוסמי של תבונה בלתי נתפשת ובלתי נגמרת. לכו תספרו את זה לכומר במאה ה16 ונראה אם תישארו בחיים. כנראה שזה עדיין מאיים עלינו שיש תודעה גדולה יותר שאנחנו מסתובבים סביבה, ועוד יותר מאיים- שהיא זמינה לנו!!! שאנחנו לא פאסיביים מולה. שאנחנו חלק מרשת תודעתית נרחבת, שהתודעה שלנו יכולה להאפיל או להאיר. שאנחנו יכולים להתחבר למקור תבונה גדול יותר אפילו ממה שנדמה שזמין לנו. הרי אם נאמין בזה איך נוכל להמשיך להגיד משפטים מנחמים מסוג ״כזו אני וזהו זה״, ״אני בגילי כבר לא אוכל להשתנות״, ״כסף לא צומח על עצים״, ״החיים הם לא פיקניק״, ״בשביל כבוד צריך לעבוד״ ואם נאמין בזה איך נוכל להמשיך ולהיות כלי משחק של מלחמה ובצע, פועלי המטריקס? איך נוכל להמשיך להחזיק באמונות מגבילות, שאנחנו סתם פיפי וקקי ולא שווים כלום, ולשנוא את הגוף שלנו ולריב ולרצוח, ולשכוח שאנחנו תודעה אחת מחוברת על גוף פלנטארי אחד מחובר ורשת אדירה של חוכמה ויופי. איך נוכל להודות על כך שאנחנו עדים בכל יום לנס הגלוי הזה שנקרא בפינו זריחה ושקיעה.

בהתחלה של המיסטריום רציתי לקרוא לו אינסוף. למה? כי אינסוף זה הכל! זה המהות המזוקקת של המיסתורין. אז הנה קצת מיומני... למתעניינים. INFINITY סמל הוא שער. דלת לאמת נסתרת. דלתות מופיעות בנו, כדי שניזכר. בעולם הניו אייג׳, הסימבול של אינפינטי מחזיק תדר של חיבור בין רוח וחומר, של עוצמה ואהבה ללא קץ ושל החיבורים הבלתי נלאים של היקום. על פי הקבלה האינסוף, זה הבורא, העיקרון האלוהי אשר מעבר לזמן ונרחב. האור הבלתי נתפש ובלתי מושג, שהכל כלול בו, בטרם כל יצירה התגלמות או התגשמות. האחדות המוחלטת. מהות האינסוף היא הנסתר, שאינו ידוע ואינו ניתן לידיעה. סוד. במצרים העתיקה, אנחנו מוצאים את הסימבול מגולם כקוברה שנקראת Uraeus. היא מגיעה מהחיבור של האור האינסופי - רא עם העולם התחתון של המתים ועם אוסיריס שהוא גשר שמייצג את התחייה מחדש שלאחר המוות. הסימן של אינסוף וקוברה, מופיע במצרים בשתי צורות. בשני המופעים האלו- נראית הצורה . אך בכל אחת יש סמליות שונה. האחת מפותלת סביב עצמה- מייצגת את מעגל החיים הבלתי נגמר, מסע התגשמות הנשמה דרך כל גילגוליה והשיעורים האינסופיים שאנו למדים בדרך. זה מה שאנחנו מכירים גם בשם *אורובורוס*. הנחש שאוכל את זנבו שמייצג את המסע האינסופי של החיים, לידה ומוות. כולם על אותו ציר, דרך אותו השער. המופע הנוסף הוא הקוברה המזדקרת- זוהי הקוברה אשר מתרוממת מעלה מתוך המסע האינסופי של החיים, אל האור האינסופי של הנצח. התעוררות מוחלטת אשר שמה סוף להתגלמות ושולחת את הנשמה בחזרה אל מקורה, בנצח. בסוד. באלכימיה כמו בגנוסטיקה ובהרמטיקה, האורובורוס (שמקבל צורה של דרקון שזה סימבול בפני עצמו) מסמל את האחדות המוחלטת של כל חומר ורוח, שלעולם לא יגמר, רק ישנה צורה במסע הנצחי של יצירה, הרס ויצירה מחודשת. על פי קוסמולוגיות ומיתולגיות שונות בעולם, האורובורס מייצג את השיבה הנצחית, המופע האיסופי של היוניברס, של כל מופעי הבריאה והאלמנטים. בפילוסופיה מודרנית ניטשה משתמש ברעיון של השיבה הנצחית כדי לספר את סיפורה של האנושות אשר נידונה למעגליות האינסופית של החיים. ומאז זה רק מתפתח עוד ועוד. אז לא פלא שהסימן הזה קורא לכם, ובא לבקר בכל מיני מקומות. ולא פלא שאני מרגישה באופן אינטואיטיבי, שכל הידע הקדום כבר נמצא בנו. כבר היינו כאן, למדנו ושכחנו. יצרנו וכשלנו, רצחנו והזנו, אהבנו ונפגענו, משלנו ומרדנו. הכל כבר קרה בצורה זו או אחרת. ומי יודע איזה ידע כל אחת מאיתנו נושאת בקרבה. אשמח לשמוע, איפה הסימבול הזה פוגש אתכם? בתמונות: קעקוע שלי, תמונה שהעלתי ביום שנוצרה, יולי 2019 - יצירה של רומי הגאונה. וקלף טארוט של הקוסם.

מיסתורין ענקית, שאני חוקרת מכל הכיוונים. אסקליפיוס (Asclepius) דמות מהמיתולוגיה היונית, כנראה חי באלף חמש מאות לפני הספירה, היה ספק אל, ספק בן אלמוות שרומם. היה הדמות המיתית המייצגת את הרפואה, הקסם והנס. במקדשיו היו העולים לרגל מתאספים כדי לנום, ומבקשים אחר רפואת החלום. את החלום המרפא היו מביאים אל הכוהנימות ומתורגמים דרך סמלים ומסרים, לנבואה אשר עיקרה רפואה. עשירים ועניים כאחד היו באים בשערי המקדש וישנים מסביב לאלטר, על דרגשים ועל המדרגות. אש בוערת במזבחות, נחשים לא ארסיים זוחלים על הקרקע, והכוהנימות עוברים בינות לגופי הישנים ושומרים עליהם בעוד נשמת הנמים משוטטת בעולמות הנסתר, תרה אחר ריפוי. אסקליפיוס הפך האל המייצג לנבואה ממש כמו אביו אפולו, רק של אצל הבן, הנבואה מטרתה העיקרית חיבור ואינטגרציה מיטיבה בין נשמה וגוף, והדרך לקבל אותה היא דרך החלום. הרבה לפני המיתולגיה היוונית, לפחות אלף שנה קודם אם לא יותר, אנחנו מוצאים את אסקליפיוס בדמות המיצרית המיתית אימהוטפ (Imhotep) המחבר בכתביו בין קסם, אמונה ורפואה, לא רק של הנפש אלא של הגוף ממש. דרך המיתוס של אסקליפיוס אימהוטפ, המיתולגיה מספרת לנו אמת עמוקה על החיבור בין גוף ונפש האדם ועל התודעה הקולקטיבית הלא מודעת. החלום והריפוי שזורים זה בזה. שכן, גם יונג מלמד שהלא מודע הקולקטיבי שהוא החומר הראשוני ממנו בנויה הנפש, מדבר אלינו בשתי צורות- דמיון וחלום. הפנטזיה והחלום מחוברים ישירות למציאות. הגשר ביניהם הוא היכולת שלנו לזהות את האיכות המרפאת שבהם. ולהאמין. אני מאמינה גדולה במקדשי חלימה, במיוחד בכאלו המזמינים את הרשת לשזור ולטוות יחד. להתחבר בעזרת המודעות לחלקים לא-מודעים שבמרחב המיסטי. אפשר ביחד, להתחבר לתדר של ריפוי ולחזות בניסים מתחוללים. אני באמת מאמינה. בתמונה: דימוי גן העדן ובמרכזו מטה אסקליפיוס.

דרקון הוא סמל ללב, לאהבה אדירה. מה יקרה אם נסכים להרגיש באמת את כח הדרקון של הלב שלנו? אם נחיה באהבה מטורפת, עם יכולות קשר אדירות כמו שכח דרכון יכול להביא ללב חי, בריא ופועם? יש ים של עוצמה בכל אחד ואחת מאיתנו.

נקודות פשוטות ומשמעותיות על נראות בזוגיות. סוף היום, הילדים נרדמו, ועולה השאלה: איך לעשות את המעבר בין להיות הורים ללהיות מאהבים? איך מגיעים למפגש זוגי מקודש? משם נמשיך לנושא החלימה, עולם החלימה הצלולה. שיחה עם שחר כספי, חבר יקר ומורה.