טקסט שכתבתי ביום הראשון של האביב פה בכרמל בין עצי הזית, אחרי חורף סופר מאתגר ומלא בהשלה.
לכבוד יומולדת 7 חודשים של האמא שאני ושל הבת שלי המתוקה החלטתי לשחררו לאוויר. סקרנית מה הוא יביא עימו. אולי זה בדיוק בשבילך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
האביב מביא איתו מחשבות על האלכימיה של העונות, ואני מוצאת את עצמי צופה בסקרנות בטבע. הקדמונים ודאי ישבו כך והביטו בטבע וניסו להבין איך כל זה מתפתח. כיצד זה מסתובב לו הגלגל שרגע אחד הכל מוריק ובאחר מתייבש ומת.
ככה בהתבוננות וסקרנות הגיעו אלינו המיתולוגיות. אותם ניסיונות קדמוניים ללמוד את סודות הבריאה, להסביר איך נוצרו הדברים ואיך עובדים מאזני הכוחות הקוסמיים והארציים.
מיתולוגיה עושה את זה בצורת נרטיב יפיפה, לרוב על מעללי האלים ומסעות חניכה של דמויות. והכל גרנדיוזי וצבעוני, מלא דימויים ארכיטיפים, מוסרי השכל ומסרים סמויים. כל הדמויות מחזיקות ייצוגים שאותם נוכל לנכס לעצמנו וללמוד דרכם את מסענו פנימה.
והאביב הזה מעורר בתוכי את פרספונה.
בפשט הסיפור של פרספונה הוא הסיפור על עונות השנה. ומתחת לזה מתחבא לו סיפור על מסעות הנשמה ומקופלים בו רעיונות מורכבים כמו האספקטים המוארים והאפלים של הנפש.
אבל הנרטיב די פשוט.
הדמויות הראשיות: פרספונה אלת האביב, נערה צעירה ותמה, בתה של אלת האדמה דמטר. דמטר אלת התבואה והחקלאות, אישה אלה תמירה ואצילית. האדס, מהאלים הגדולים, אחי זאוס, שנזרק מהאולימפוס והפך שליט העולמות התחתונים, הוא אל מוות ופטרון השפע הנסתר כלומר, כל העושר שנמצא מתחת לאדמה.
והסיפור הולך בערך ככה:
יום אחד כבכל הימים יוצאת פרספונה הנאווה לטיול בשטחי ממלכת העולם. מלווה במילות אזהרתה הקבועות של אימה לא לתהות למעבי היער, ובשום אופן לא ללכת לחלק ההוא איפה שצומח הפרח ההוא ובטח שלא לקטוף אותו. אבל פרספונה שהגיעה לפרק בחייה בו החופש מבקש למלוך בה, הולכת בדיוק אל החלק ההוא איפה שהפרח ההוא צומח מוקסמת מיופיו היא קוטפת אותו. פייייתאום מתוך האדמה מגיח לו האדס האפל שזמם על פרספונה מזה זמן מה וחוטף אותה אל השאול שם הוא נושא אותה לאישה ומעניק לה את התואר מלכת השאול. כשדמטר מגלה זאת היא מזדעקת ומייפחת לזאוס בתחינה לקבל את אשר נגזל ממנה. לאחר שזאוס משיב פניה ריקם מתעורר בה הזעם האלוהי של האם הגדולה ובחרון אפה היא מתעטפת צינה שגורמת לאדמה להתקשות ולהפוך עקרה וחסרת חיים. זמנים חולפים. הרעב גדל והאנושות שעומדת על סף הכחדה עולה לזאוס בתחינה לישועה. זאוס מחליט להענות וסוגר עסקה עם אחיו האפל. לסיכום- פרספונה תושב לאימה! אבל האדס החכם הנכלולי שאף אחד, בטח לא זאוס יכול עליו, מציע לאשתו היפה מגרעיני הרימון הנוצצים, ולאחר שטעמה מפירות השאול נכבלת אשתו בקשרי עד לממלכתה, כי הלא ידוע שמי שטועם מזון בשאול לא יוכל באמת לעזוב אותו. וכך נגזר עליה לשוב לשם שוב ושוב.
וכך מתגלה סיפור עונות השנה דרך המיתולגיה הזו- פרספונה יוצאת מהשאול ועולה על עולם החיים לפגוש את אמא דמטר. כשהאלה האבלה רואה את בתה מתקרבת היא נעורה לחיים, והאדמה מתעברת בתבואה וצבע. הטבע מתעוררת הפירות שופעים והחיטה גבוהה, הדגים מקפצים והשמש מחייך. לאחר מספר חודשים בחיק הטבע, מתחילה פרספונה להתארגן למסעה לשאול. ככל שהיא מתרחקת, דמטר שוב נכנסת לדיכי וקמלה עד אשר לא נותר דבר מלבד אדמה טרשית מעוטרת זכרונות חיים דהויים, והעולם שוב מתכסה צינה. וכל העסק הזה קורה שוב ושוב וכך לעד.
אז ככה הם נתנו מענה וקידשו את מיסתורין מעגלי העונות- פרספונה עולה ומביאה איתה את האביב שמתעצם לקיץ ועם לכתה מחל הסתיו ובעקבותיו החורף וחוזר חלילה.
ומה ברובד העמוק יותר?
מסע חניכה נשמתי. המחזוריות הבלתי נגמרת של הנפש, של האשה ושל הטבע. ומלא שאלות שמכוונות אותנו פנימה לתוך עצמנו לחלקים המוארים והאפלים שלנו. כמו איפה ׳טוב׳ ומה זה בכלל, מה קורה שם בשאול שמזמין אותה להישאר.
ואיך החיים והמוות מכוונים אותנו בינהם ואנחנו מתהלכים בין המאורעות שנטווים בסליל מסענו.
דמטר היא הלא אלת השפע הגלוי על פני האדמה בעוד האדס אל השפע הנסתר של האוצורות שמתחת. וכל הזמן הזה פרספונה מטיילת בין שני עולמות אלו ותנועתה משנה את העונות, ומשנה גורלות. ואיפה בעצם הבית שלה, זה או או? או גם וגם? ומה קורה בכל אחד מהעולמות האלו כשמישהו נותר מאחור? דמטר באבלה ויגונה על אובן בתה, האדס בכמיהתו ותשוקתו לאהובתו.
אחת הרפואות של פרספונה היא- היכולת המופלאה לחיות בין העולמות של מעלה ומטה וגם בשניהם בו זמנית, בנחת. היכולת להתנהל בין המתים כשם שבין החיים. להיות במלכות באספקט המואר והאפל.
פרספונה היא אלת האביב ובתה של דמטר כשם שהיא אשתו ומלכתו של האדס ושליטת השאול. ממתין עבורה משהו בשאול, גורל שלא יכל להתרחש בין הכרמים והשדות ותחת שליטתה של דמטר.
וכך היא הופכת מילדה-נערה לאשה-מלכה מבת החיים לאשת המוות. וזו נקודת האיזון של הסיפור הזה.
בזכות הסיפור הזה נולדה ביוון העתיקה כת לדמטר שמבוססת על התפיסה שהנשמה היא דבר נצחי שמתגלגל, שהאור והחושך הם אספקטים משלימים ושהמסע הזה שבין החיים והמוות הוא מסע חניכה מקודש ואקסטטי. כשם שהאדמה והטבע עוברים מתחייה למוות ושוב לתחייה כך גם הנשמה. כשם שזכרונות האביב זרועים ברחם הפלנטרית כך זכרון כל המסעות זרועים בגרעין הנשמה. שיש ביכולתנו להתחבר לכל הזכרונות שלנו ולקדש את המסע הזה דרך הגוף והספיריט כאחד בעזרת טקסים, אקסטזה, מדיסין, תפילה וחלימה.
אז ככה היום, בזמן אביב מושלם זה עולה בי פרספונה הפנימית שלי ומסעותיה באור ובאפלה. ואיפה אני נמצאת כעת במסע החניכה שלי
מזכיר לי כמה אני אוהבת את רפואת ה-גם וגם שנותנת לנפשי דרור לנוע בין העולמות, ובדרכי שלי למצוא בהם נחת.
בתמונה: נילוס בת 39 שבועות ברחם האפלה והאוהבת שלי.
