למה המסתורין כ״כ מעורפל? שאל אותי חבר שהתעניין במיסתריום. והוסיף ׳לא פשוט להבין את מה שכתוב שם בהזמנה׳. צודק. ותכלס, שאלה מהממת.
רק למשמע המילה מסתורין משהו כבר קורה בנו, זה מין משהו כזה שאי אפשר ממש לשים במילים, תחושה פנימית, לפעמים סקרנות, לפעמים דחייה.
תקראו לזה קסם, חומר אפל, וויד, טראנספרסונלי, שמאניזם, איזה עוד מילים אפשר לשים בקדרה הזאת?
כך או כך, הלא נודע זה משהו שפשוט אי אפשר לשים במילים אחדות. קחו את כתבי הקודש כמו זוהר, קוראן או לוחות האמרלד. הנסתר כשמו כן הוא, לא פשוט מונח לו שם פרוץ לרווחה, מוכן להאכל בכפית. הנסתר מבקש מאיתנו לעשות את המסע האמיץ משכחה להיזכרות עמוקה ולעבור בדרך, מי יודע מה...
ירדן (בן זוגי) נשאב לאחרונה לנבכי הספר האפי ׳ערפילי אבאלון׳ שבעיניי אחד ספרי החובה, וזו דוגמה ממש מדויקת לשאלת המיסתורין.
ספר מופלא שמבוסס על שורשים קלטים עתיקים.
אבאלון הייתה המקדש של הכוהנות ואי של כישוף וקסם, והערפילים שמכסים אותה מייצגים בדיוק את המסע הקולקטיבי שלנו עם המסתורין. אבאלון היא סמל שמזמין אותנו להעמיק לתוך עצמנו.
חושפת סיפור עתיק ששיך לכולנו: פעם פעם, כשהיינו מחוברים באמת לאדמה כקהילת אדם פגאנית, לפולחן האלה, לחגיגה אמיתית של החיים כחלק ממעגל הבריאה, מגלגל החיים... העונות של הטבע הוקבלו למסע הבשלות של האל והאלה, שהקבילו למסע הנפש האנושית. וכל האמונה נבנתה סביב החיבור הזה.
הפולחן הגיע מתוך חיבור לשורש הווייתנו כיצורים חיים, כחלק מחגיגת היצירה והבריאה, הקסם האולטימטיבי, חיבור שאי אפשר להתכחש אליו.
ואז בהדרגה נכבשה הנפש האנושית ע״י פרשנות אלוהית, בצורת המונותיאיזם הפטריאכלי הממוסד. עם אמונה שמביאה סיפור של גן עדן וגיהינום. של הפרדה מוחלטת בין חיים ומוות. ועימה הבטחה לגאולה. ודיכוי פולחני האדמה והאלה - שמייצגת את החלקים הפראים שלנו, ע״י אידיאל ההיגיון, הנפרדות והתודעה המרוסנת.
עם הכיבוש שהתאפיין בשכחה עמוקה והתרחקות מעולם הקסם והמסתורין, התכסתה אבאלון- אותו מקדש של קסם - בערפילים, עד שנעלמה מהעין, ורק מי שידע וזכר את הקסם באמת, יכל לבקש לגלותה.
הערפל הזה הוא אלגוריה למצבה של הנפש שלנו. למצב שבו הקסם מוסתר ונסתר.
וגם מצב של שכחה קולקטיבית. זמנית! רק זמנית כן, כי מה שבעצם נגלה אליינו, אלו הרוצים להתחבר לסודות הבריאה זה יכולת השיבה לאמונה.
לחקור ולגלות עוד עולמות בתוך עצמנו, עוד חיבור לשורש הווייתנו. משהו שאי אפשר לגלות בבת אחת, אלא רק להזין. להזין בעוד פיסות ידע, בעוד חוכמה עתיקה, בעוד הזדמנויות לפגוש את עצמנו באמת, לפגוש את הטבע והקוסמוס ולהשיב חתיכות נשמה שנשכחו אי שם בין גלגלי התעשייה והחינוך הממלכתי.
זה כמו להביט על תל ענק ולדעת שמתחת לכל האדמה הזאת מסתתר ארמון עתיק. אי אפשר לבוא עם בולדוזר, אחרת הכל ישבר ויעלם לגמרי. מומלץ לבוא עם מברשת קטנה ולהתחיל לחשוף חתיכה אחר חתיכה, עד שהלא נודע, הופך נודע, ואז נפתחות בנו עוד ועוד שאלות- מה זה באמת? מה טמון שם?
ככה המסע שלנו בערפילי המסתורין.
במסע שלי, אני מסתובבת עם מברשת התודעה והלב שלי צמודה, חושפת בעדינות חתיכות ומוצאת את החיבורים העדינים בין הדברים- שמחזירים אותי הבייתה, אליי. אני הארמון העתיק שמסתתר מתחת לתל של עפר ושכחה. אני חלק מהטבע ומהקוסמוס ומכם. ואני מחוברת להכל.
בתמונה: איש יפה מאוד מתבקש לדגמן עם הספר. ומציית בהנאה.
