לפני שבועיים ישבתי על הר במדבר, במסע חזון אישי.
שאלתי את גאיה מה צריך עכשיו, מה תפקידי כאן בכלל?
למזלי, ברגע בהיר אחד קטן, נפתח בתוכי צוהר.
ראיתי את גלגל החיים, מעגל הרפואה, הכיוונים, האלמנטים וכל בתי הספר למיסתורין שנחנכתי בהם בגלגול הזה (וגם בגלגולים קודמים כנראה), ופתאום הכל הסתחרר לאחד. כמו ספירלה אינסופית, פרקטל של שערים שסיחרר אותי ברמה הפיזית והכניע אותי לאדמה עד שהסכמתי לנשום לעומס הזה ונתתי הבטחתי, שאצור מקום לזה בחיי ואציע מזה לאהוביי.
המסע הזה פשוט ירד אלי בשלמותו. וכמה שזה נשמע מורכב, ככה זה בעצם פשוט.
מדובר במסע רב מימדי, טקס ארוך של שמונה או של 12 מפגשים שמהותם קסם שמאני והזמנה להיפתח באומץ ולהתמסר ללא-נודע, כדי שנוכל לראות מה הפלא שמבקש להתחולל דרכנו.
גאיה שלנו צריכה אותנו, הפלנטה הנדיבה והאהובה שלנו קוראת לנו מתוך רחמה.
ואני, שומעת את הקריאה דרכי ומביאה את עצמי הכי במלואי שאני יכולה.
אז הנה, זה כאן, מרגיש כמו לידה והתעברות בו זמנית.
