דמיינו שיש בצק לחם ובתוכו צימוקים, הצימוקים הם הגלקסיות והבצק זה הספייס. ככל שהלחם תופח כך החלל - בצק גדל והצימוקים - גלקסיות מתרחקים, הם לא משנים גודל או צורה, אבל הכל פשוט מתרחק מהם. מהפרספקטיבה של צימוק - הוא במרכז הלחם, כי הכל נמתח סביב לו.
למיטב ידיעתנו ובהתאם לתאוריית המפץ הגדול היקום נברא לפני כ 13.8 מיליארד שנים פלוס מינוס והמקום שבו זה קרה כבר בכלל לא מקום ביוניברס אלא היוניברס עצמו. מאז החלל גדל ומתרחב כל הזמן.
אנחנו יודעים בערך מתי זה קרה לפי גילם של כוכבים עתיקים, הזמן שבו פרוטונים ניוטרונים ואלקטרונים ראשונים עשו אהבה וילדו אטומים שיהפכו גם להיות אני ואת. אבל אין נקודה שאפשר לכנות מרכז היוניברס באופן רשמי
למה? כי… א. היוניברס נולד במה שנקרא נקודת סינגולריטי של כבידה מוחלטת ובהתעצמות של אנרגיה וחום בלתי נתפש נפרשה לכל עבר. ואז זמן ומרחב קרו בבת אחת לכל עבר. ב. היוניברס לא מתרחב מנקודה אחת ויחידה אלא זה החלל עצמו שנמתח בהאצה עי חומר ואנרגיה אפלה מסתורית. ג. ליוניברס אין גבולות ולכן אין נקודת יחוס למרכז. יעני, כל נקודה היא המרכז .
אז אם ניקח כל נקודה בקוסמוס נגלה שהחלל מסביבה נמתח הרחק ממנה ונראה כי זו הנקודה המרכזית, ככה שבעצם גם המקום שהוא אני הוא מרכז היוניברס. וכל אחד ואחת מאיתנו מחזיקים את מרכז הקוסמוס בהוויתם.
מה קורה לתודעה שלנו כשהמרכז לא נמצא אי שם בנקודה בלתי נתפשת אלא ממש כאן איפה שאני נמצאת? איך אני מתרחבת החוצה אל העולם שסביבי ומה האנרגייה שממלאת את החלל בינינו, איך אני משפיעה בעצם היותי על המרחב שבין הדברים?
בקיצור, רב הנסתר על הגלוי. אנחנו יכולים לברוא מה שבא לנו בגדר היותנו מרכז, ולהשתתף ביצירה הקוסמית הבלתי נגמרת. ממש עכשיו.
